ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר כו׳.
הרב המגיד כתב וז״ל וראיתי כתוב שהגאונים סמכו מכאן דיבש ונקטם ראשו וכל הפסולין יוצאין בהן בשעת הדחק אף ביום ראשון. ודעת רבינו שאין לנו להכשיר אלא לולב היבש בלבד שהזכירו חכמים כו׳ עכ״ל.
ולדעתי נראה דלא מיבעי פסולי הדר שכתב רבינו אשר דהתורה מסרה אותן לחכמים ואם אין כאן אחר איהו הוי הדר ובאמת ענין הידור ויופי הוא מן המוסכמות ולכן באתרוג הכושי אמר הא לן הא להו ודאי דכשר אם אין באפשר להשיג אחר ההדר וכמו״ש הרא״ש, אלא דגם פסולין מחמת חסרון השיעור דנגעו בה משום ולקחתם לקיחה תמה אפי״ה בשעת הדחק שאין להשיג אחר נוטלין אותן. ומגמרא ידענא לה דף ל״ב: אימור דאמרינן לא דק לחומרא לקולא מי אמרינן לא דק. כי אתא רבין אמר כו׳ כמה הוי להו תרי ופלגא סו״ס קשיא דשמואל אדשמואל לא דק והיינו לחומרא לא דק. וכו׳ וצ״ע האי חומרא קולא הוא דאם אין כאן עבות אלא בשני טפחים ומחצה ואיך אמר שיעור הדס וערבה שלשה הלא אף כי אין כאן עבות של שלשה טפחים מחויב ליטול אותם דהלכה כר׳ טרפון ואתי לאקולי דאם ליתא רק שני טפחים ומחצה אינו צריך ליטול כלל וע״כ דאף אם תטעה דפחות מג׳ טפחים פסול מ״מ אם אין לו אחר חייב ליטול אותו הרי מוכח דאף פסולין מחמת חסרון שיעור נוטלין בשעת הדחק ודו״ק.

אתרוג וכו׳ ושל טבל פסול.
הנה בשו״ת מוהרשד״ם כתב בסימן קצ״ב וז״ל עוד אני אומר שאפילו הי׳ בזה״ז טבל מן התורה היו יוצאים בו י״ח כיון שיהודי כשחותך האתרוג מן האילן אינו חותכו לאכלו אלא לצאת בו ידי חובת מצוה. ולמדתי זה ממ״ש הרמב״ם אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן כו׳ א״כ זכינו לדין דכיון שזה אינו גומר לאכול אלא למצוה יכול לצאת בו. והנה אם כי היא הערה נפלאה אמנם מה דפסיקא ליה דאין זה גומר לאכילה צ״ע טובא מהא שכתב רבינו פרק י׳ מהלכות מע״ש ה״ז הנוטע למצוה כגון שנטע אתרוג ללולב או זית למנורה חייב בערלה והיא מדברי הירושלמי הרי דמקרי כשהוא נוטע למצותו כנוטע למאכל דכתיב ונטעתם כו׳ עץ מאכל ולא כשנוטעו לסייג ולקורה ה״נ הוי כגומר פירות לאכילה ומ״ש אמנם באמת היא משנה מפורשת ופליגי בזה תנאי בפרה פרק י״א באזוב שלקטו לעצים ונפלו עליו משקין כו׳ והוא כשר דאינו מקבל טומאה לקטו לאוכלין פו׳ פסול דוהזה הטהור כתיב ובעי שיהא טהור לקטו לחטאת היינו למצותו כמלקט לאוכלין דברי ר׳ מאיר ר״י ור״י ור״ש אומרים כמלקט לעצים הרי דפליגי תנאי אם הוי כלאוכלין או כלעצים בלקטו למצותו. והנה לענין איזוב תלוי בכ״מ במחשבתו יעוין במשנה פ״ח דשביעית חשב עליו למאכל אדם כו׳ כגון הסיאה והאזוב ויעוין במעשרות פ״ג ובנדה דף נ׳ וכן בשבת קכ״ח הכניסן לעצים כו׳ וחזינא דבמחשבתו למצוה פליגי תנאי אם הוי כלאוכלין או לא. ומר׳ מאיר דסבר מחשבתו לחטאת הוי כלאוכלין לענין טומאה לא קשה דאימור תמן דחושבו לטבול גבעוליו במי חטאת שמטמאין טומאה חמורה לכן מחשיבו לקבל טומאת אוכלין ויעוין תוספות חולין ע״ג ד״ה ס״ד אמינא ואולי גזר אטו כי מלקטו לחטאת להשליכו אל תוך שריפת הפרה דזה מטמא טומאה חמורה ויעוין זבחים ק״ה פרה ופרים כו׳ טומאת אוכלין אולם מר״י ור״ש קשה וכן רבינו שפוסק שם כרבים והוי כלקטו לעצים וכאן פוסק כהירושלמי דנוהג בו ערלה אכן לא דמי דתמן אין בו חשיבות אוכל עד שיחשוב עליו לכן מחשבתו למצוה לא משוי ליה אוכל אבל כאן הלא האתרוג מאכל הוי אלא דמחשבתו למצוה ויצא מתורת נוטע למאכל זה לא אמרינן. והנה באמת הירושלמי צריך ביאור דזה לשונו מה בינו למשמר לעצים. פירוש דהא כתיב כל עץ מאכל ובעי שיהי׳ נטוע למאכל והכא ג״כ אינו נטוע למאכל אלא למצוה כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו [והפרי והעץ שוים הם אצלו] ברם הכא הוא רוצה בפריו ואינו רוצה בעצו. שבהעץ אינו יוצא כלל והוא נטוע בשביל הפרי שהוא העיקר למצוה. ועוד מן הדא דא״ר חנינא פרי אם אומר עצמו אין אדם יוצא בו בחג הסוכות וברור דהגירסא צריך להיות כך פרי עצמו אם אסור אין אדם יוצא בו כו׳ פירוש דאם האתרוג הוא אסור באכילה אינו יוצא י״ח דבעי שיהא בו היתר אכילה וא״כ במה שנטעו לצאת בו הוי כנטעו למאכל דהא בהא תליא דבעינן שיהא חזי לאכילה וכן כי קאמר זית למנורה דגם גבי מנורה בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל יעו״ש [ולכן שמן שריפה פסול למנורה דאינו ממשקה ישראל ועיין פנ״מ ודו״ק] וז״ב. ומה שכתוב בשו״ע לולב למצוה כבר תמה ע״ז המעד״מ דתמן רוצה בעצו וכן שיהא בו היתר אכילה לא שייך ביה דלאו בר מאכל הוי ולכן גבי אזוב דלא בעי שיהא בו היתר אכילה להזייה, ושל אשירה פסול או משום דמיכתת שיעורו או משום דמצות ליהנות ניתנו לכן חשוב כלקטו לעצים, ולפ״ז נסתרו דברי הרשד״ם שודאי לוקטו למצוה הוי כלוקטו לאכילה כיון דבעי שיהא בו היתר אכילה וחייב בתרומ״ע מן התורה ופסול כשהוא של טבל ודו״ק ומה דפסיקא לרשד״ם אם הוי טבל דרבנן תו יוצאין בו כאתרוג של דמאי צריך ביאור דהא לרבנן דתוספות כל עיקר טבל באתרוג הוי רק דדבריהם דתרומת פירות דרבנן וע״כ רק בדמאי הקילו הואיל וחזי לעניים וכי מפקיר נכסיה חזי ליה אמרו דיוצאין בו. ועיין מה שכתבתי פרק י״א מהלכות פרה אדומה.

עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה הרי זה כשר.
כן הגירסא שלפנינו. ולפי הגירסא של הרב המגיד הוא קיצור מופלג בדברי רבינו ז״ל. ולכן נראה לדעתי לומר דבר חדש בהאי מילתא דמצינו בביצה דף ח׳ אמר בהא דכסוי הדם אינו דוחה ל״ת דיו״ט אע״ג דעשה דוחה ל״ת משום דהוי יו״ט עשה ול״ת והנה צ״ב דשביק הגמרא כולהו טעמי דאמרו אמוראי בסוגיא דשבת גבי שמן שריפה ובפרק ר״א דמילה ובפסחים דטעמייהו משום קרא דלבדו יעשה לכם לבדו ולא מילה שלא בזמנה ומר מפיק מעד בוקר ומר מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו״ט וביחוד רבא גופי׳ מפיק מקרא דלבדו יעשה לכם ואמאי מייתי בביצה טעם דיו״ט עשה ול״ת הוי. ורבוותא בתוספות בשבת הרגישו בזה. וביחוד תמוה טובא לשיטת הירושלמי שם במסכת ביצה דסבר דעשה דכסוי דוחה ל״ת דיו״ט למ״ד עשה דוחה ל״ת אעפ״י שאינה כתובה בצדה ולא סבר דיו״ט הוי עשה ול״ת וא״כ יקשה טובא למה מילה שלא בזמנה אינה דוחה יו״ט ואיהו לא סבר ג״כ דילפינן משריפת קדשים ולמה אינה דוחה.
והנראה לנו דלכן לא מייתי הגמרא הנך טעמי גבי כסוי הדם דאין דנין דבר שבהיכשרו משלא בהיכשרו ולהכי גבי שריפת קדשים ביו״ט דהוא אם נותרו או נטמאו א״כ הוא שלא בהיכשרו דהא מצוה שלא להותיר ושלא לטמאות אבל בהנך דמצוותן לשריפה שריפתן דוחה יו״ט וכדאמר אביי פרק התכלת דף מ״ו עיי״ש. וכן מילה שלא בזמנה אינו בהכשירו דהמצוה היא למול מאתמול בזמנו אלא משום אונס או איזה סיבה לא נימול בזמנו הוי שלא בהכשרו. ואביי דמפיק מלא עולת חול ביו״ט אע״ג דהקטרת אימורים כשירה כל הלילה הוא משום דאמר ר׳ שמעון בתו״כ ויקרא פרק י״ט והובא בפרק אלו דברים ובמנחות פרק רי״ש דחביבה מצוה בשעתה שהרי הקטרת אימורים דוחה השבת אע״ג דזמנה כל הלילה וכיון דחביבות המצוה היא בשעתה א״כ בלא הקטירו ביום הרי הוי שלא בהכשירו משא״כ גבי מצוה דכיסוי הדם דמצות כסוי תלויה במילי דרשות שחיטה וזה הותר ביו״ט לאוכל נפש האם יש שום מעליותא לשחוט מערב יו״ט, הלא מצוה לכתחילה לשחוט ביו״ט משום שמחת יו״ט ואז בא חיוב כסוי דמו וא״כ הוי הכשירו בכך ולכך דוחה ל״ת דיו״ט לולא דיו״ט הוי עשה ול״ת ודו״ק. וסברא דוגמא לזה שאין דנין דבר שבהכשירו מדבר שלא בהכשירו מצינו בקדשים טובא ומהם פרק התכלת דף מ״ח עיי״ש.
ובירושלמי ליכא הך דרשה דהוא לבדו יעשה לכם ולא מילה שלא בזמנה ותני חזקיה פ״ק דביצה דאך הוא לבדו שלשה מיעוטים שלא יקצור ושלא יטחון ושלא ירקד ביום טוב וא״כ מנלן דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו״ט וע״כ דיליף מהא דמייתי בירושלמי ריש במה מדליקין ובתלמודין מייתי לה בשם חזקיה דמהנותר ממנו עד בוקר כו׳ יליף וא״כ למאי דאמר בירושלמי פרק משילין הלכה בנר של אבטלה דמותר להדליק ביו״ט דלא תבערו אש בכל כו׳ ביום השבת הא ביו״ט שרי א״כ הא דאין שריפת קדשים ביו״ט אינו מטעם איסור מלאכה דמלאכת הבערה אינה ביו״ט אלא הוא דין מיוחד בקדשים וכמו דאין שריפת קדשים בלילה כן אינה ביו״ט לפ״ז קשה איך מצי למילף למילה שלא בזמנה שאינה דוחה יו״ט כיון דזהו דין פרטי בקדשים. וצ״ל דבאמת חזקיה לטעמיה אמר בירושלמי פרק משילין דנר של אבטלה אסור ביו״ט וא״כ הא דאין שריפת קדשים דוחה יו״ט הוא משום איסור מלאכה ויליף מינה שפיר למילה שלב״ז ביו״ט דאין עשה דוחה ל״ת דיו״ט, אמנם ר׳ יוחנן אמר שם לא תיאסר ולא תשרי הרי דסבר דנר של אבטלה מותר ביו״ט וכפי הנראה שם דמדרשה דיום השבת יליף א״כ שוב הא דאין שריפת קדשים ביו״ט הוא דין בקדשים כמו דאין שריפת קדשים בלילה.
ובזה אתי שפיר דבפרק במה מדליקין אמר בירושלמי טעמא דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב משום דאין שריפת קדשים ביו״ט ופריך מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה ומשני ר׳ יוחנן עשאוהו כנותר שלא בזמנו וכר׳ ישמעאל כו׳ יעו״ש ומכיון שנטמאת כמי שעבר זמנה כו׳ וצריך ביאור דהא דאין שריפת קדשים דוחה יו״ט הוא מפני איסור מלאכה דיו״ט ולכך השוו לה שמן שריפה דהיתר ההנאה בטל למצות השריפה ואין זה הבערה לצורך כמוש״פ התוספות אבל הא דאין שריפת קדשים בלילה הוא משום דיני המצוה בקדשים ואין זה ענין להשוות לה שמן שריפה. ולפי דברינו א״ש דר׳ יוחנן לטעמיה אזיל דהבערה ביו״ט לא נאסרה כלל מקרא דביום השבת והא דאין שורפין קדשים ביו״ט הוא מדין קדשים לא משום איסור מלאכה א״כ פריך שפיר דכיון דמשוה להכי שמן שריפה ה״נ לא תהא שמן שריפה נשרפת בלילה ודו״ק. ויש להאריך בזה בתרי לישני דרב חסדא שם אם מותר אדם להצית האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת כו׳ דרב חסדא מדייק שפיר מהא דמותר להצית ההבערה בערב שבת דמותר גם להצית במדורת קדשים דהאיסור משום מלאכה ור׳ ייסא דמחלק משום דסבר דהבערה ביו״ט לא נאסרה ואין האיסור משום מלאכה ולכן אף להצית מבעוד יום אסור ודו״ק.
והנה נתבונן לר׳ יוחנן בירושלמי למה מילה שלא בזמנה אינה דוחה ל״ת דיום טוב, ואי משריפת קדשים גמיר הלא לדידי׳ טעמא דשריפת קדשים אינה מאיסור מלאכה דאין הבערה ביו״ט אפילו בנר של אבטלה ואיך שייך למילף כיון דהיא רק מעלה בקדשים כמו דאין שריפת קדשים בלילה. וצ״ל דיליף מקרא דעולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו״ט אע״ג דשם בהקטרה ליכא רק מלאכת הבערה וכמו דאמר בש״ס דילן יבמות ל״ג אי בהקטרה הא א״ר יוסי הבערה ללאו יצאת. הנה ירושלמי לטעמיה אזיל דאמר בפרק במה מדליקין מה בישול יש כאן [פירוש בהקטרה] ומשני מכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא הרי דאיכא איסור בישול בהקטרה ומצד איסור מלאכה נאסר׳ הקטרת חלבי חול ביו״ט ושפיר יליף למילה שלא בזמנה דאינו דוחה ל״ת דיו״ט ודו״ק.
עוד נראה לנו להקדים דהיכא דאינו מתכוין לעשות המלאכה אלא שהיא נעשית ע״י פסיק רישא כיון שהיא נעשית בלא מתכוין עבר משום ל״ת כל מלאכה דהא המלאכה נעשית וביחס אל האדם היא בלאו דלא תעשה אבל עשה דשבתון דקאי על הגוף שישבות כי לא מכוין לעשות מלאכה ועסוק הוא באכילתו הרי הגוף שובת כמו כי מלקט ענבים ואגב גררא נתקן ההושענא דהא הוא מלקט לאכילה ואגב ניתקן הך הושענא אטו גוף האדם אינו שובת רק שהמלאכה נעשית ומתיחסת אל האדם שע״י נעשית ועבר בלא תעשה דלא תעשה כל מלאכה אבל לא שייך לומר שהאדם אינו שובת כן נראה לע״ד וסעד לזה מהא שפסק רבינו בפרק ד׳ מהלכות יו״ט דאם כבה לוקה ואמאי הא הותרה בבשרא אגומרי אע״ג דמכבה בהבשר להגחלים כדאמר בשבת דף קל״ד ונימא מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. ולפמש״ב אתי שפיר משום דבבישרא אגומרי הרי אינו מתכוין לכבות הגחלים אלא דהוי בגדר פסיק רישא וליכא בזה עשה דשבתון ואיך הותרה מלאכת כבוי במתכוין דבזה היכא דמכוין לכבות האש יהי׳ ג״כ עשה דשבתון ויעבור עליה כיון שלצורך אכילה לא הותרה אלא היכא דמתכוין לצורך אכילה דשם הוי בלא עשה דשבתון ודווקא מלאכה דהותרה לצורך אכילה במקום שמתכוין לה שאז הוי עשה דשבתון ג״כ על מלאכה זו ואפ״ה הותר׳ לצורך אכילה שלא לשבות אז הותרה שלא לצורך אכילה ג״כ. והנה הרשב״א כתב דזה לא מיקרי אפשר לקיים שניהן מה דאפשר לקיים המצוה לאחר זמן שאין למצוה אלא מקומה ושעתה.
וכיון שזכינו לכל זה נבאר עתה מפני מה לא דחי עשה דלולב ל״ת דיום טוב. דבדאית ליה הושענא אחריתי הא ל״צ לכל זה דאין כאן תיקון כלי כלל ולא מצינו אלא בדלית ליה הושענא א״כ ליתי עשה ולידחי ל״ת ואין לומר דיו״ט הוי עשה ול״ת דהא כיון דמלקט לצורך אכילה ולא קא מכוין לתקן לית כאן עשה וזה לא מצינן למימר דילפינן מעשה דשריפת קדשים או ממילה שלא בזמנה דכתיב בי׳ הוא לבדו יעשה לכם למעט דהא כבר ביארנו דתמן אין הכשירו בכך הא כאן הכשירו בכך וכמו כיסוי ביו״ט דהא חיוב נטילת הלולב חל ביום טוב והכשירו בכך דכשבא החיוב אז עליו לתקן ההדס ללקט ענבים. אמנם זה תלוי בהא אם נימא דלולב צריך אגד ותעשה ולא מן העשוי א״כ החיוב להכין הלולב מבעו״י דאגד ביו״ט אסור דאם יאגוד הלולב הרי יעבור בעשה ול״ת וכיון שהחיוב הי׳ להכין מבעו״י הא תו אינו הכשירו בכך דעליו הי׳ ללקט הענבים מבעו״י, אבל למאן דסבר אין צריך אגד ידחה עשה ללא תעשה ולכך הסוגיא דאמרה דאסור ללקט לצורך אכילה הואיל והוי פסיק רישא ומוקי בדאית ליה הושענא אחריתי אזלא למאן דסבר צריך אגד, אמנם לדידן דקיי״ל אין צריך אגד וא״כ לא הוי לן למילף משריפת קדשים ומילה שלב״ז דזה מיקרי הכשירו בכך משא״כ הנך דאין הכשירן בכך וכמוש״ב ועשה דוחה ל״ת. להכי בדקדוק כתב רבינו עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לצורך אכילה דלצורך אכילה שרי משום עשה דוחה ל״ת. וזה נכון והסוגיא קאי למ״ד צריך אגד ולא הוי הכשירו בכך ואף אם ילקט לאכילה לא דחי לל״ת דיו״ט דנילוף משריפת קדשים וממילה שלב״ז ומעילת חול ביו״ט, ואם תאמר שאני תמן שכן מצינן לקיים העשה לאח״ז משא״כ בלולב שזמנה עוברת זה אינו דהא כתב הרשב״א דאין למצוה אלא מקומה ושעתה ופריך שפיר ואין להקשות לרב אשי דאיהו משני הב״ע במתכוין לאכילה וכו׳ וטעמו דיו״ט הוי עשה ול״ת ותו לא מצינן למילף מהך דשריפת קדשים ומילה שלב״ז משום דיו״ט הוי עשה ול״ת ולכך לא דחי ליו״ט משא״כ במתכוין לאכילה דעשה דשבתון ליכא ולא נשאר רק ל״ת דיו״ט ולפ״ז שפיר דחי וכמוש״ב זה אינו דכבר נודע שיטת הריב״א בשילהי חולין דהיכא דלא דחי לל״ת ועשה מ״מ לא לקי דהל״ת נדחה ונשאר רק העשה א״כ בהנך דחזינא דרחמנא גלי קראי במפורש דאינם דוחין הוא שאף הל״ת לא נדחה ולקי על הל״ת אם עבר ושרף קדשים או מל שלב״ז ביו״ט ושוב מצינן למילף דלא דחי לל״ת דיו״ט עשה מהנך קראי ואף כי הוא ע״ד הפלפול הסברות נכונות. אמנם אינו אמת. דזה הוי בגדר מכשירין ושבות ג״כ לא דחי כמו בשופר.
אולם נראה דרבינו אזיל לטעמיה שהזכרנו שיטתו בהלכות יו״ט שכל שיכול להיות הדבר המכוון מאתו בלא פסיק רישא אף כי עביד ע״י פסיק רישא ג״כ שרי וכמו הך דזבחים שלהי כל התדיר שפירש״י כיון דמצי לזלף ע״ג האישים ע״י טיפות קטנות דלא הוי פסיק רישא ומצי לעשות המכוון ממנו היא ההקטרה בלא כבוי לכן כי מזלפו ע״ג אישים בטיפות גסות ג״כ שרי וכן כתב שלטי הגבורים פרק האורג וכן מפרש פרק כל כתבי דשקיל לי׳ בברזי פירוש הואיל ומצי שקיל בברזי דבזה לא הוי הפשט מצי הה״ד לעשות בלא ברזי אף דההפשט הוי ע״י פסיק רישא, כיון דמה שמתכוין היה יכול להיות בלא פסיק רישא א״כ כוונתו לדבר המותר אין לה יחס אל המלאכה הנעשית ע״י פסיק רישא ונשארה אינה מכוונת א״כ מפרש הכא כיון דאם אית ליה הושענא אחריתי לא הוי תיקון כלל ויכול להתקיים המכוון שלו ללקט לאכילה בלא המלאכה היא התיקון כלי להכי כי עביד בלית ליה הושענא אחריתי ג״כ שרי דמקרי דבר שאינו מתכוין דהמכוון מצי להיות בלא תקון הכלי. וזה נכון.
אמנם סתמא דירושלמי דהבערה שלא לצורך לוקה כדאמר ריש פרק אלו נערות ר׳ חנניא אמר המצית גדיש של חבירו ביו״ט ביניהון כו׳ ע״ד דרבנן אילו הואיל ויש בהן מלקות אינו משלם ע״כ הרי דהבערה ביו״ט לוקה. והנה לפי מה שביארנו אין לפקפק מטעם דלא הוי בעידנא דהא מצי ללקט הענבים בעוד הלולב בידו ויוצא תיכף ולא בעי לקיחה אחרת וכיון דיוצא תיכף מקרי בעידנא עיין תוס׳ כתובות דף ל׳ ד״ה לא צריכא בשם ריצב״א ודו״ק בכ״ז.
ומה שכתב רבינו עבר ולקטן כשר הקשה הכסף משנה מדוע השמיט רבינו דאי אשחור ביו״ט אינו חוזר ונראה דיש דיחוי במצות ומה שתירץ משום דאחר רשאי ללקט או דאית ליה הושענא אחריתי רשאי ללקט הוא עצמו הוי בידו וכל דבידו לא הוי דחוי זה א״ש. אמנם יש לדון כיון דבכי עייל יו״ט הוו ירוקין ומינא דהדס נינהו ובטלין אל גוף ההדס הוי כתלה אפרקסין ורימונים בסכך דהם איתקצו כהסוכה הכא נמי הני ענבים הרי בטלי אל ההדס ואתקצי למצות לולב ותו הוי כאתרוג שנפסל דאסור לאכלו כל שבעה וא״כ אינו רשאי ללקטו לאכילה ולא הוי בידו כיון דלאכילה אתקצו ובמכוין להכשירו הרי אסור דהוי מתקן כלי ותו הוי דחוי כיון דאסור ללקטו. ולפרש דמיירי באומר כי עייל בין השמשות דאינו מקצה עצמו מן הענבים ולא בטלי לגבי ההדס כמו נויי סוכה באומר איני בודל מהן כל ביה״ש כל כי האי הו״ל לפרושי ולא לסתומי ודו״ק.
והנראה דלרבינו יצא זה מהא דבעי ר׳ ירמיה בנקטם ראשה ועלתה בה תמרה אם יש דחוי או לא. והנה תמוה הא בנקטם ראשה בערב יו״ט ועלתה בה תמרה ביו״ט הלא דחוי מעיקרו הוא ותפשוט דלא הוי דחוי מהא דאם עבר ולקט דכשר דתוקמא לכה״פ באשחור מעיו״ט ונראה דהנה יתבאר לקמן בדברינו בשיטת הרא״ש דעיקר הדר נמסר לחכמים וזה תלוי במה ששיערו אם הוא הדר וכל דבר שאין הדר ממנו הוא ההדר ולכך אתרוג הכושי כשר לן כיון שכל האתרוגים כושיים ומפני זה ביארתי שאם לא היה כאן אתרוג אלא שיש בו חזזית וכיו״ב ואין למצוא אתרוגים אחרים ונטלו ויצא בו ידי חובתו ואח״ז באופן רחוק שלא עפ״י סדר הטבע השיג אתרוג בלא חזזית דאינו צריך לחזור ליטלו ולברך כיון שאז כשנטלו היה הוא ההדר ויצא בו כדין. וא״כ אם לא היה רק הדס זה שיש בו הענבים הלא היה כשר דכיון שאין כאן אחר הרי הוא הוי הדר וכל פסולו מטעם שיש כאן אחרים לפ״ז אין דחויו בעצמותו ולכך לא הוי דחוי וכי אשכחן דחוי דווקא באופן שמצד עצמו הוא דחוי דאילו לא היה בעולם אלא הוא וכיו״ב היו דחויים. אכן זה אינו, דכאן הוי דחוי דהא הדר הוא באופן שיהא נלקט ממנו הענבים א״כ כל זמן שיש בו הענבים לא הוי הדר משום הציור שיכול להיות הדר באופן שילקוט ממנו הענבים אמנם זה אתי שפיר דכיון שכן הלא הא בידו הוא ולא הוי דחוי וכאן בידו ללקטן ואם תאמר דלא חשבינן כלל מה שיכול ללקטן כיון שאסור ללקט א״כ שלא תחשוב אופן הלקיטה הרי אינו דחוי הוא דמצד עצמו בלא השקפה על אחרים הנמצאים כאן בלא ענבים הא הדר הוא אם אין כאן אחרים ואין הפסול בא אלא מפני שנחשוב אופן הלקיטה ולהכי הוי עכשיו אינו הדר א״כ הלא תו אינו דחוי דאפשר ללקוט ולכן סבר ר׳ ירמיה דלא הוי דחוי, אבל בנקטם ראשו דהפסול הוא מתורת לקיחה תמה וחסר [לבד פסול הדר] דאף אם אין הדס בעולם זולתו ג״כ הוי פסול לכן הוי דחוי ולפיכך פסק כר׳ ירמיה דכאן לא שייך דיחוי כלל וסתם אפילו באשחור ביו״ט ועיין במגינים מש״כ ע״ז ודו״ק.
ויש לומר דרבינו פסק דנקטם ראשה דערבה הוי כהדס וכשר והנה אי הוי סבר דבקטום הוי הדר מנא ליה לדמות ערבה להדס דילמא דוקא בהדס משום דענפיו חופין עצו ועבותו מכסה ולא מינכרא הקטימה והוי הדר כמו״ש רמב״ן אבל לא בערבה וע״כ דרבינו סבר דקטום לא הוי הדר אלא בהדס לא בעי הדר ומשום דלא איתקוש להדר אלא לולב דהוא דומה לאתרוג דאינו רק אחד, אבל הדס וערבה דהם באים יותר מאחד לא אתקושי להדר וטעמא דיבש פסול משום טעמא דלא המתים יהללו י׳ ולפ״ז צריך מובן מ״ט אם ענביו שחורות ומרובין מעליו פסול וצ״ל כיון שהן מרובין לא בטלי אל גוף ההדס וכיון דשחורין הן אינם נויי דהדס והוי כאילו נוטל עמהן מין אחר באגד ולכן מיפסל וכגירסת רבינו חננאל על הך דכשם שאין כו׳ כך אין מוסיפין עליהן כו׳ סד״א לא נפסול כו׳ הרי דמיפסל אם הוסיף מין אחר אף לרבנן וכמו שהביאו תוספות סנהדרין סוף הנחנקין. ודברי ההמ״ג לקמן אינם מוכרחין בשיטת רבינו. וכן צ״ל לר׳ יהודא דסבר דלא בעי הדר ובכ״ז נראה דלא פליג על משנה דענביו מרובין מעליו וע״כ כדפרישית [ובפרט לדידיה דבעי אגד לכו״ע מיפסל אם הוסיף מין אחרינא דלא אמרינן האי לחודיה קאי כיון שאוגדן כאחד אף לשיטת תוספות בסוכה דלרבנן כשר אם הוסיף מין אחר כיון דלא בעי אגד האי לחודיה קאי ונמצא דלרבנן הפסול הוא משום הדר ולר״י משום בל תוסיף] ובזה א״ש הגירסא הישנה אדרבא בשנים ושלשה מקומות הוי מנומר ופסול דתמהו בתוספות דאמאי לא אמר דעל סיפא אם מיעטו כשר קאי ואיפכא כמו באתרוג בחזזית יעו״ש ולפ״ז אתי שפיר, דבעי לאוקמי׳ לדידי׳ כפסק הלכה דקטום כשר וכיון שכן דלא בעי הדר בהדס א״כ הא דמיפסל בענביו מרובין הוא משום דמוסיף מין אחרינא אבל במעוטין מעליו דבטלי אל ההדס אע״ג דמנומר ולא הוי הדר כשר. ושם גבי חזזית באתרוג הוא דהדר בעי ודו״ק. וכיון שכן זהו טעמא דרבינו דלא הביא דבאשחור ביו״ט הוי בעיא אם לקטן ביו״ט אם כשר משום דאין הפסול מצד עצמו דאיהו לא חזי אלא הפסול הוא משום תוספת המין דהוי בל תוסיף דהענבים הוי מין אחרינא וכיון דאין הפסול מצד עצמו אף בקדשים בכה״ג לא הוי דחוי יעוין בפ״ק דזבחים י״ב התם גברא אידחי קרבן לא אידחי ובדף ע״ו השתא דאמרו רבנן לא יקריבו אי הקריבן כו׳ ובמנחות בנתערב קומצה בשיריים של חברתה כו׳ ואם הקטיר הורצה ואכמ״ל בפלפול לכן לא חילק רבינו וסתם דבכה״ג ג״כ כשר והגמרא קאי למשנתינו דנקטם ראשה פסול משום דבעי הדר בהדס והפסול מצד עצמו והוי דחוי מצד עצמו לכן בעי הגמרא באשחור ביו״ט דהוי נראה ונדחה מצד עצמותו דלא הוי הדר אבל לפסק הלכה דרק משום תוספות אין מקום עיון כלל ודו״ק.
ובזה יתכן מה שפסק רבינו דכל פסולי הדר אינן נוהגין ביו״ט שני משום דפסול הדר אינו בכל המינין לבד באתרוג ולולב דברים העושים פירות כדאמר מנחות כ״ז: יהיו זקוקים כו׳ ויהיו כולן באגודה אחת לכן כשר פסול הדר גם באתרוג ולולב בשאר הימים לפי שאינו פסול הנוהג בכל הארבעה מינין אמנם שקלא וטריא דסוגיא בנקבוהו עכברים אם זה אינו הדר דפריך מר״ח דמטביל ונפיק בי׳ דמוכח דפסול הדר נוהג כל שבעה הוא משום דאזלא לפום סתם משניות דהדס וערבה קטומה דלאו הדר וסתם משנה סברה דפסול הדר נוהג בכל המינים לכן פסול זה נוהג בכל הימים דפסול בגופו שנוהג בכל המינין נוהג בכל הימים ורק פסול חסר כשר שאינו בגוף האתרוג אלא חיסור והוי כמו גרדומים כמוש״כ התרומת הדשן ודו״ק. וכבר הביאו הקדמונים הירושלמי דמכשיר בפסול חזזית בשאר הימים וכפסק רבינו כוותיה ושם רי״צ בן נחמן בשם שמואל ואיהו לטעמיה דפוסק כר׳ טרפון דקטום כשר בהדס וערבה ודו״ק.

בכסף משנה. ד״ה גרסינן בגמ׳ כו׳ ורבינו השמיט.
נ״ב הביאו לעיל פ״ז ה״ח יעו״ש.

עלתה חזזית עליו כו׳.
הרא״ש כתב בסימן י״ד אבל מודו רבנן דבשעת הדחק מברכין כו׳ אלא כל הני פסולי מסרו הכתוב לחכמים והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו דיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצות, אבל במקום הדחק הכשירוה כו׳ ובאמת דבריו מסתברים דגוף הענין של הדר אינו רק הסכמי ובמקום שיש מהודרים אז אינו הדר ובמקום שאין אחר הוא הדר כאשר ידוע כמו באתרוג הכושי ועיין כסף משנה וע״כ דמסרן הכתוב לחכמים ולפ״ז במקום דליכא הדר והוא שעת הדחק אם אח״כ נזדמן בדרך מקרה נפלא אתרוג הדר שוב אינו צריך ליטלו דכבר קיים מצותו כדין וניחזי דכל מה שהוציאו חכמים מגבול הדר אין שייך דין קדימה כגון אתרוג יבש ואתרוג מלא חזזית במקום הדחק איזה שירצה יטול דשניהם רחוקים מסוג הדר, אבל אם יש אתרוג בחזזית על מיעוטו בשני מקומות ויש אתרוג בחזזית בשלשה מקומות אז מחויב ליטול האתרוג של שתי חזזית דזה קרוב לסוג הדר ולכן אמר אבל בשנים ושלשה מקומות הו״ל כמנומר וכו׳ שדקדק בכסף משנה שלשה מיבעי ולפ״ז ניחא ודו״ק.

שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביו״ט ראשון בין בשאר ימים פסול באתרוג של טבל אף דרבינו כתב שפסול נראה דלפי מה שכתבו בתוספות דהא מצי להפריש ולתקן רק דבעי למיהב לכהן ואית לכהן חלק בו והוי לפ״ז כדין שאול וכשר ביו״ט שני וכן מפורש ברבינו נסים דטבל גמור אינו יוצא בו ביום ראשון. ובזה נראה לי לבאר דברי תוספות עבודה זרה נ״ט בד״ה בצר לאו היינו בצרה וז״ל עוד י״ל דה״מ בשאר ימות השנה, אבל בחג מרביצין עליו מים כו׳ וא״ת א״כ מאי האי דקאמר ב״ה ויעשר ממנו עליו כו׳ כיון שהיה סכות וי״ל דבחולו של מועד מיירי כדאמרי רבי חנינא מטביל ונפיק. וצריך ביאור מנא ליה לירושלמי דהך עובדא הוי בחוהמ״ע הא תוספתא סתמא מתניא ומאן מפרש לה בחוהמ״ע עד דפריך ויעשר ממנו עליו ונראה דכיון דהך אתרוג ודאי טבל הוי א״כ אתרוג של טבל פסול למצוה ואם דשלח לרשב״ג דהוא יעשר עליו הרי אין מעשרין ממין על שאינו מינו, ומן הטהור על הטמא לכתחלה וע״כ דשלח אם יהי׳ לרשב״ג אתרוג טמא אחר רק שאינו כשר למצוה ואז יעשר ממנו עליו וזה דחוק טובא וצ״ל דשלח ליה או לאכילה או בחול המועד דאז אתרוג של טבל ג״כ כשר דטעם פסול טבל הוא משום דאית לכהן חלק בו והוי כאתרוג של שותפין וזה דוקא ביום ראשון הא ביום שני כשר אתרוג השאול ואף אם הוא טבל טמא הא מצי להפריש ממנו עליו והוי כאתרוג חסר דכשר ביום שני ולכן שלח לו אתרוג של טבל הוא טמא וא״כ שפיר פריך הירושלמי ויעשר ממנו עליו דהוה אתרוג חסר דכשר לצאת בו ולפ״ז אין ראיה מהירושלמי דאתרוג חסר כשר לכתחילה ביום שני דאימא דוקא בדיעבד דלית ליה אחר וכשיטת הראב״ד וכאן פריך דאתרוג של טבל הוי כשאול וחסר ודו״ק.

ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה.
הרי אף בהגיע לעונת הפעוטות. מ״מ כיון דמה״ת לאו בר הקנאה הוי לא יצא המקבל מידו. והר״ן נחלק ע״ז וכבר הארכתי בזה. וכעת נ״ל להעיר מהא דאוונכרי דאמר ולקנינהו בשנוי מעשה כו׳ שינוי החוזר לברייתו הוא ולא שמיה שינוי. אע״ג דמדרבנן קני לשיטת התוספות. [אמנם לדעת רבינו והרי״ף שנוי החוזר לא קני כלל וכן פסק בשו״ע] אין זה אלא דלא מהני קנין דרבנן לאפקועי ידי חובתו דבר תורה. אך התוספות הקשו מהא דאמר לקמן גבי ההיא סבתא פעייתא דא אין לה אלא דמי עצים. אע״ג דקנייתו הוי מפני תקנת השבים. ולק״מ דכיון דרבנן הקנו לו ונתנו לו רשות להשתמש בה ולהיות שלו עדיפא רשות שיש לו מחכמים אבות האומה מן הרשות שנותן לו הבעלים עצמו להשתמש בה בתורת שאלה. והוי כשאולה דיצא בסוכה ופשיטא דגזולה לא הוי דודאי יש בכח חכמים לתת רשות השתמשות דאל״ה יהי׳ אסור להשתמש תמיד מתורת גזולה ופשוט.
והנה בעיקר הספק שחקרו הפוסקים הרבה בהא דתקנו רבנן קנינים אם מועיל גבי דאורייתא והאריכו הרבה ובראשם המחנה אפרים בקנין משיכה סימן ב׳ וגם אנכי דברתי מזה בחדושי ב״ק וב״מ בס״ד. ויש להעיר מהא דאמרינן בע״ז ריש השוכר את הפועל דבי ר״י יזפי פירות שביעית מעניים בשביעית ופרעי בשמינית, דכיון דליכא לפירות בעולם תו לא הוי דמי שביעית והוי כאילו פרע חוב דעלמא. ונתעוררו רבותינו בתוספות מהך דקאמר בסוכה הלוקח לולב מע״ה בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לא רצה ליתן לו במתנה מבליעו דמי אתרוג בלולב. ופי׳ דוקא בשלא רצה להקיפו, דאם רצה להקיפו היה ממתין לו עד שיכלה האתרוג ותו מה שיפרע לו לא הוה דמי שביעית. ולפי מה שהוכיחו דלא יצא אם קנה אתרוג במשיכה בלא נתינת מעות למ״ד מעות קונות דבר תורה וא״כ כאן בסוכה רב הונא אמר להא מילתא דמבליעו דמי אתרוג ואיהו סבר בפרק הזהב דמכור לו באלו קנה. מ״ט דבר תורה מעות קונות ולא משיכה ובמילתא דל״ש כו׳ וא״כ שפיר בעי לא רצה ליתן לו במתנה מאי דאם יקיפו הא לא קנה במשיכה דבר תורה ולא יצא. אך הא מצי למיתב לי׳ פרוטה ומותר עד פחות מג׳ סעודות והשאר יקיף לו ויפרענו אחרי כלות האתרוג. אמנם זה ניחא. דמיירי בעם הארץ חשוד לשמור פירותיו ומן המשומר אסור למסור בידו אפילו כל שהוא וז״ב.
ואיך מדוייקין שמעתתא דמרנא רבינו ז״ל בפ׳ ח׳ מהלכות שמיטה כך אסור ליקח מעם הארץ כו׳ לפי שאין מוסרין דמי שביעית כו׳ ואפילו כ״ש, הלוקח לולב מחבירו בשביעית כו׳ ואם לא נתן לו מבליע דמי אתרוג כו׳ בד״א בזמן שהיה מוכר פירות שכמותן בשימור כו׳ הרי דסדר זה בשהו במשומר וכמו שביארנו בס״ד.
ואפשר דהתוספות כאן אזלו בשיטת רבינו תם דפירות במשומר אסורין באכילה וע״כ הך אתרוג מיירי במופקר דאל״ה האיך יצא בו הא בעינן לכם ואי ממופקר דווקא יותר מג׳ סעודות א״כ הלא יכול ליתן לו פרוטה אחת ולהקיף השאר ופרוטה קונה בכל דבר. [ועיין ירושלמי שביעית פרק ח׳ הלכה א׳ שמשם יש להאריך ואכ״מ ועיין הגהות הגר״א בשערי ירושלמי דבתר ד״ת נתפס איסורו] ובחדושי למסכת שבת כתבתי דבזה מתישב המשנה פרק שואל, שואל אדם מחבירו כו׳ ואם אינו מאמינו כו׳ וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל פסחו ולא קתני אם אינו מאמינו כדתני רישא, משום דאם אינו נותן לו מעות אע״ג דמשך בו הרי מה״ת לא קנאהו ולא יצא בו ידי חובת פסח מן התורה ומש״ה צריך להניח טליתו אצלו ולא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כדאמר קדושין ח׳ דאיכא לאוקמה כגון שאומר הילך בגוף המשכון וקני בי׳ נגד הדמים דמהני ועיין באורי הגר״א סימן ק״ץ בזה.